חמש מעטפות – מן המעטה החיצוני אל הליבה

המסע האין סופי של היוגה הוא אל הטבע הפנימי, אל האטום של הקיום. המדען יוצא לגלות את הגרעין של החומר ובו בזמן הוא חותר לגלות ולהבין את המרחב העצום והבלתי נתפש של היקום. היוגי יוצא אל עבר ליבת קיומו תוך ידיעה כי היא אינה נפרדת מן הרוח האוניברסאלית. מסע זה עובר דרך חמש מעטפות הנמצאות זו בתוך זו ומתגלות זו אחרי זו.

אנמאיה קושה – הגוף הממשי. היוגה אינה מתכחשת לגוף הפיסי, כשם שאינה דוחה את העולם על מידת האחריות והמחויבות שבו. האתגר הגדול הוא בהתמודדות עם טלטלות החיים ועם הפיתויים העומדים בדרך תוך שליטה עצמית בחיי היום יום. הגוף הפעיל והחיוני הוא האמצעי שבעזרתו יוצאים אנו למסע הפנימי לעבר הליבה. הגוף הינו מעבדה לחיים, שדה התנסות ומחקר תמידי. הגוף קשור אל יסוד האדמה שיש בה מוצקות, יציבות, צורה וכוח. תנוחות היוגה בונות תכונות אלו ופותחות את הדרך פנימה. לתנוחה היוגית יש שני שלבים: הצגה ורגיעה. בהצגת התנוחה אנו מארגנים את אברי הגוף על פי דרישותיה הפיסיות החיצוניות, וברגיעה אנו שומרים את המצב הפיסי ומתבוננים בתנוחה מבחוץ ומבפנים תוך שמירה על יציבות ורכות. עלינו לשמור על גוף בעל חוסן, ללא פינוק וגם ללא הזנחה. אם ננטוש את הגוף או לחילופין נתמכר לו, אזי תבוא מחלה שהיא כאבן נגף במסענו פנימה אל עבר הנפש. עם הידע הנרכש בביצוע תנוחות היוגה, משתכללת אמנות עשיית התנוחות, תוך חשיפת שכבות עמוקות יותר ויותר. הנשימה שהיא חלק מהגוף האנרגטי היא השכבה הבאה שנחשפת מתוך הגוף הפיסי.

פראניאמה קושה – הגוף האנרגטי. הפראנה (אנרגיה) מצויה בכל מקום ויש לה צורות רבות, וללא פראנה אין קיום. הפראנה היא כוח והיא מניעה את גלגלי היקום בכל מקום ובכל רמה. בכוחה של האנרגיה לבנות, לשמר ולהרוס. כך גם בתהליך הנשימה, השאיפה היא התהליך המחולל, בשהייה יש התבוננות והחזקת האנרגיה, ובנשיפה יש פירוק המוביל לבניה מחודשת. הפראנה קיימת בגוף גם ללא תרגול יוגה, אך התרגול פותח את השער אל המודעות לנשימה ואת היכולת לשלוט בה תוך הארכה, הרחבה והתפשטות. הפראנה מביאה עמה חיוניות ועירנות וכלי הרכב שלה הוא המודעות. דרך המודעות ניתן להחיות כל פינה נידחת בגוף. כשתשומת הלב מכוונת אל הנשימה אזי החושים שלנו הופכים את כיוונם פנימה תוך שינוי המשיכה הקבועה שלהם אל עבר העולם החיצון. במצב זה הדעת שוקטת ואינה פעילה ומוטרדת. כך הופכת הנשימה המודעת לגשר שבין הגוף והדעת. המודעות אל הנשימה מפתחת התבוננות שאינה מביאה אותנו לפיתוח החשיבה הקולנית של המוח, אלא להיפך, המוח מושקט ואילו האינטואיציה של הדעת מתעוררת. בעוד תרגול תנוחות היוגה מפנה את הדעת להצצה אל תוככי הגוף, כך הפראניאמה היא זו שתהפוך את כיוון החושים פנימה, תשקיט אותם מן המשיכה המתמדת אל מושאיהם, ותפנה מקום לחישה ולהתבוננות.
מאנאמאיה קושה – הגוף השכלי. פטנג'לי כותב בסוטרה(פסוק) השנייה כי יוגה היא תהליך של הדממת תנודות הדעת המפריעות למודעות שלנו. על מנת שנחווה שלווה פנימית עלינו להבין את פעולת הדעת והמודעות. כל התנהגות שלנו תלויה במחשבותינו ובהתנהלות נפשנו הסמויה. ישנה הבחנה בין הגוף השכלי בו עולות כל הזמן מחשבות בלתי פוסקות, לבין הגוף המחשבתי העירני,המבין והמבחין, שדרכו יש ביכולתנו ליצור שינוי. דעתנו פעילה כל הזמן ויש בה גלים ותנודות מעל ומתחת לפני השטח. מחשבה רודפת מחשבה כמו פטפוטי סרק שאינם מניחים לנו להתרכז, כשתשוקות, פחדים, ספקות וקנאות צצים ועולים ביחד אתן. כמו קופים הקופצים מענף לענף ללא מנוח כך הדעת שלנו מרפרפת מחפץ לחפץ וממחשבה למחשבה. רשמי העבר הטבועים בזיכרון יוצרים משיכה בלתי פוסקת אל החוויות המענגות ודחייה מן ההתנסויות הכואבות. ה"אני" דומה לרודן שאינו יודע שובע, רדוף פחד ושחצן ויש בו מנגנון המתנגד לשינוי. יחד עם זאת הדעת אינה שוקלת מה נחוץ לנו באמת והאם הדחייה שלנו מדבר מה היא חיונית. לשם כך קיימת התבונה היודעת ליצור דבר מה חדש והיא אובייקטיבית ובעלת יכולת בחירה. התבונה מאפשרת לנו לראות עצמנו ממרחק במבט אובייקטיבי. היא פועלת כמראה לעצמי ובכך מאפשרת לראות עצמנו מבחוץ ולעשות שינויים, כך שהיא עירנית ,שיפוטית, ובעלת יכולת שינוי בו בזמן. ביכולתנו ליצור תהליך תמידי של נשימה, מחשבה הכרתית, תגובה מתקנת, הערכה מחדש ופעולה. כאשר הנשימה נרגעת ותשומת הלב ממוקדת בתנועתה הפנימית, אזי המודעות לא עוד מיטלטלת על ידי גירוי חיצוני. באותו אופן, אם המודעות קבועה ויציבה, הנשימה נעה בקצב ואינה מחפשת ברעבתנות אחר הסחת דעת או בידור.

ויג'נאנאמאיה קושה – הגוף המחשבתי. התבונה הפרטית שלנו היא העירנות ההוגה בעצמה, ואינה ידע הנרכש מבחוץ. תבונה זו נובעת מתוך התנסויות אישיות ופנימיות והיא חיונית להדרכתנו וליצירת שינוי. תבונה זו היא חלקיק זעיר מן התבונה האין סופית, המארגנת של היקום. התבונה היקומית שוכנת בכל ואנחנו לוקחים בה חלק כשם שאנחנו חלק ממנה. בכל עלה שאנחנו אוכלים ובכל נשימה שאנו נושמים אנחנו סופגים את היופי והמורכבות של התבונה הקוסמית, כך שהגבול שבין התבונה "שלי" והמודעות "שלי" מתחיל להתמוסס. אנו מבינים כי הוויתנו היא חלק מן ההוויה האין סופית. תרגול יוגה הנובע מן האגו המוגבל, הוא סופי, בעוד תרגול יוגה הנובע מן הלב הוא אין סופי. על ידי התרחקות מדרישותיו האין סופיות של האגו אנחנו מפנים את מקור הידיעה ממוחנו אל ליבנו ומדעתנו אל נפשנו. המודעות יכולה להיות רדומה ועצלה אך ביכולתנו להפעיל אותה ולהביאה למצב חיוני ופעיל, דבר הדורש כוח פנימי. שלושה כוחות: כוח הגוף (שארירה שאקטי), כוחה של האנרגיה (פראנה שאקטי), וכוחה של מודעות עירה (פראג'נה שאקטי), צריכים להתאזן ולהזין אלו את אלו על מנת להתמזג עם כוח הנפש. פראג'נה שאקטי (כוח העירנות), הוא התבונה היקומית המחלחלת אל החללים האפלים של הוויתנו. האנרגיה של הנשימה (פראנה) היא כלי הרכב שמוביל אלינו את התבונה היקומית כשהמודעות צועדת אתה יד ביד בעירנות וללא עצלות ועכירות. המצפון הוא חלק מן המודעות היקומית הנמצא בתוכנו, ובהיותו ללא רבב, הוא אומר לנו לעשות את הדבר הקשה יותר ומושכנו לעבר האחדות, בניגוד גמור לתשוקות שלנו המושכות אותנו אל העינוגים. התמזגות שלושת הכוחות עם הנפש והמצפון, מאפשרת להגיע למצב של ריכוז מתמשך ומשם לשקט עמוק. זהו לא מצב של תרדמה או נמנום, אלא מצב של עירנות הקורנת מבפנים. בעוד עשינו את המסע עמוק פנימה אל עבר הליבה, השקט הפנימי קורן מן הליבה אל החוץ.

אנאנדאמאיה קושה – הגוף האלוהי. זהו הלב של קיומנו, נפשנו, הניצוץ האלוהי שבנו. ישנם חמישה מכאובים המאפילים על העצמי האמיתי ומונעים מאתנו את היכולת להכיר בקיומו. המכשול הראשון הוא הבורות – אווידיא. מתוך בלבול ואי ידיעה אנחנו מזדהים עם ה"אני" באופן שבו יש לנו צורך להגדיר את עצמנו דרך מה שיש לנו. אני אמא , יש לי ילדים. אני עשירה, יש לי רכוש. אני פוליטיקאי, יש לי כוח, וכו' וכו'. באותו אופן אנחנו מגדירים את האחרים, וכל זאת דרך איכויות חיצוניות ל"אני". בכך אנו מפגינים בורות בהבנת העולם, מה מתכלה ומה מאריך ימים, מה ממשי ומה לא. הבורות מחליפה את העצמי היום יומי עם העצמי האלמותי או הנשמה ואנו מנסים להיאחז ב"אני" וב"שלי" בעודם בעלי כיליון. גאווה – אסמיטה היא מכשול נפשי. האישיות,הטהורה בלידתה, פוגשת עם צמיחתה את תופעות העולם החיצון ונצבעת על ידיהם. כסף, רכוש, בנים, בנות, מכוניות, מעמד צובעים את הנפש הטהורה המאבדת את יופיה הראשוני. "לי" "שלי" "אותי", כל אלה לעולם לא יהיו מסופקים, יובילו אותנו להיות אנוכיים, וימנעו מאיתנו לראות את האחרים. ראגה – משיכה ודוושה – סלידה הם שני המכאובים הבאים. אנו נמשכים ומתקשרים אל כל מה שהוא "שלי" על אף שהוא בר חלוף. עלינו להכיר תודה על מה שיש ברשותנו,לחגוג את שמחת החיים עצמם, אך אל לנו להרגיש בעלות . הסלידה היא צידה השני של ההקשרות, זוהי שאט נפש המביאה לשנאה. מהותי אינה יכולה לשנוא את מהותך כיוון שזהות הן, ושתיהן מהוות חלק מן המהות האוניברסאלית. אבהיניווסא – הפחד מן המוות הוא מכשול נוסף והוא בא מן האינסטינקט הבסיסי של כולנו. המחשבה כי "אני" אמות וכי האגו שלי הוא בר כליה היא קשה מנשוא. אנו רוצים להנציח את האגו באמצעות שושלות, בנינים, ותהילה. אך עלינו לזכור כי האגו, כמרכיב של המודעות, נועד להישרדות ולא מעבר לכך. אם אנחנו מרחיבים את יצר ההישרדות לאזורים סמויים כמו הנצחת האגו, הדבר עלול להיות הרסני מבחינה נפשית. מדיטציה היא הפתח לשימת קץ לחמשת המכאובים ובה אנחנו מביאים את הדעת המורכבת למצב של פשטות ושל טוהר חסר עצמיות עד שהאגו המתחזה נחשף לעד והמכאובים המתלווים אליו נעלמים המדיטציה נעה מן הידוע אל הלא ידוע ואז חוזרת אל הידוע. עם התמוססות האגו, הנפש הפרטית מתמזגת באוקיאנוס של ההוויה.

במסע היוגה אנחנו מתחילים בגוף הגס המורכב מן המעטפת האנאטומית, עוברים אל הגוף המעודן המורכב מן המעטפת הפיזיולוגית, ממשיכים פנימה אל המעטפת המנטלית, משם אל המעטפת האינטלקטואלית המובילה אותנו אל הגוף הפנימי ביותר הנקרא הגוף הסיבתי שהוא המעטפת הרוחנית של השמחה, ליבת ההוויה.
*רשימה זו נכתבה מתוך ובהשראת ספרו של ב.ק.ס. איינגר "אור על החיים"